פוסט (לא) מפריז – או חוויות אישיות מתחרות בשלני הרשת של סוגת

בתום ארבעה שבועות מאוד מאוד אינטנסיביים,

שבהם ג’ינגלתי בין העבודה, הילדים, הבית  ותחרות “בשלני הרשת” של סוגת,

אני מרשה לעצמי לנוח עכשיו בבית קפה (לא) בפריז,

שמש נעימה, מים מפכפכים (מזרקה), ציוץ ציפורים והרבה בניינים ומכוניות מסביב.

מאוד מנחם לדעת, שבפריז קרררר עכשיו.

התחרות שהסתיימה מותירה איזה וואקום, שלמרות שברור שיש במה למלא אותו,

הוא עדיין נחוץ כמו סוג של נפילת מתח.

לתחרות נכנסתי כל כולי, ונדהמתי לראות ולחוש בהרתמות של כל האנשים מסביב.

בכל יום א’ הייתי אמורה להעלות לבלוג מנה חדשה (ראשונה, עיקרית וקינוח בהתאמה),

המבוססת על מוצר אחד לפחות של סוגת.

יומיים לפני התחרות קבלתי ארגז מוצרים מסוגת- מלא כל טוב .

ברגע שפתחתי את הארגז, היה ברור לי מה אני מכינה למנה הראשונה – קובה בורגול עם טחינה וסילאן 

אך כיאה להססנית כרונית, הצגתי אותו עם שלוש הצעות הגשה שונות:

עם טחינה וסילאן, על מצע של קרפצ’ו סלק או על סלט עדשים מדהים.

גם המנה השניה היתה די ברורה לי.  ריזוטו.  הכנתי דואט של דניס וריזוטו   

ולקינוח הכנתי פאי מדהים ועשיר של מיני אגוזים בקרמל. יופי טופי קרמל ואגוזים

 התחרות היתה מבוססת של לייקים או מה שנקרא אהדת הקהל.

לצערי הרב, היו בתחרות כמה מנות מקסימות – מלאות יצירתיות ועושר שלא זכו להרבה הצבעות

ופה לדעתי – חסרונה של התחרות.

אני חושבת שהתחרות התהדרה בצוות שופטים מכובד

והייתי שמחה לשמוע מה יש להם לומר על המנות שהוצגו בתחרות.

זה באמת עניין (ועדיין מעניין) אותי.

במוצאי שבת, ערב לפני סיומה של התחרות, כשמצאתי את עצמי מיחצנת את המנה שלי

ופונה לכל מני אנשים שאני לא כ”כ מכירה,שיצביעו עבור המנה שלי,

כי הייתי במקום הרביעי – הקרוב כ”כ אל הגמר, הרמתי ידים.

הבנתי שאני גאה במנות שהכנתי, שעברתי דרך מדהימה,

שאני מאושרת לדעת שיש כ”כ הרבה אנשים שאוהבים, מפרגנים ועוזרים סביבי

ושזהו. אני לא מוכרת את עצמי תמורת נזיד עדשים (גם אם הוא מאוד טעים וגם אם הוא של סוגת).

הסתכלתי על הטוב:

על זה שנהנתי מאוד מהשתתפותי בתחרות,

על זה שהתחרות היוותה מקפצה משמעותית עבורי ועבור הבלוג שלי

על כך שרק  ב 3  השבועות של התחרות מנינו באתר יותר מ – 3,500 כניסות.

על זה שזכיתי להכיר מתמודדים ומתמודדות מקסימים ויצירתיים ועם כמה מהם יצרתי קשרי חברות.

על זה שבזכות התחרות, העמקתי את הידע שלי בצילום המנות

ועל האפשרות ליישם חלק מהידע המקצועי שלי בתחום ההעמדה והקומפוזיציה בצילום המנות.

התחרות הזו באמת עשתה לי טוב.

זו  חוויה שתשמר בספר הזכרונות המשפחתי ואני , כמובן,בעד לצבור כמה שיותר חוויות בחיים.

אז לסיום, עוד כמה תודות קטנות:

לכל מי שהיה מלפני מאחורי ומצדדי,

לכל מי שייעץ, פירגן ותמך 

לכל מי שטעם (וביקש עוד)

לילדים שלי שהיו שותפים מלאים בתחרות ולארז האיש שאיתי

ולכל אלה שהצביעו בידים, ברגלים ובכפתור הלייק הוירטואלי, כדי שאהיה בגמר.