כאילו כדי להמתיק את דמעותיה המלוחות,
הביאה המלצרית יחד עם הקפה, מגש לבן מאורך ועליו צלוחית עם קוביות סוכר ושמונה צנצנות
קטנות עם סוכר בטעמים שונים.
היא פתחה את הצנצנות אחת אחת ושאפה שאיפה עמוקה – כאילו מנסה להסניף לתוכה לא רק את
הריח, אלא גם תחושה.
הוא המשיך ללכת. יורד במורד הרחוב. משאיר אותה מאחוריו.
עם כל צעד שלו חש איך המרחק בינהם הולך וגדל.
לא רק המרחק הפיזי.
הוא ניסה לחבק אותה לפני כן והיא לא נענתה לו.
כשהמשיך ללכת ידע – שכמו תמיד כמעט, זולגות הדמעות מעצמן.
היא אכלה את העוגה בידיים.
היא התחילה עם הכפית כמובן, אך עד מהרה זנחה אותה בצד, לטובת האצבע והאגודל –
שששו לחוש את המרקמים השונים של קרם שוקולד ושמנת משובחת בדרכם אל פיה.
אלמלא היתה נבוכה, היתה טובלת את אצבעותיה גם בצנצנות הסוכר הקטנות, אבל בושה אחזה בה.
ולפתע, פתאום, הרגישה שדווקא נעים לה להיות לבד.
שדווקא נוכחותו, מפריעה לה לפעמים, כאילו הוא פוגע בשגרת חייה.
והיא הבינה שזה סימן רע.
היא ידעה שהמרחק בינהם הולך וגדל כאילו הם נעים יחד בכוונים מנוגדים ותהתה בינה לבין עצמה
אם יש עוד מה לעשות בעניין או שהסוף ידוע.
היא פחדה לחשוב כך, כאילו עצם המחשבה נותנת תוקף לדברים, אבל המחשבות צפו ועלו ולא היה
אפילו יגון בליבה, כדי להטביע אותן בו.
ואז, כשכבר התחיל להיות לה קר, וכמעט קמה מן הכסא ופנתה ללכת, היא טבלה את אצבעה
בצנצנת הסוכר בטעם תות וליקקה, משחררת את הבושה ואת תחושותיה, מרגישה את המתיקות
המתפשטת…
את הסיפור הקצר הזה כתבתי לפני כמה שנים טובות, בבית קפה בקנדה, ESPACE BOUTIQUE
על גבי שקית הנייר הלבנה שלהם, בהשראת צנצנות הסוכר בטעמים שהוגשו לי עם הקפה.
תציצו באתר שלהם, שווה.
לפני כמה שבועות הכנתי עם ילדי גבישי סוכר צבעוניים וטעימים על מקל. ההסבר המפורט להכנתם נמצא
כאן, ניסוי חביב שדרכו אפשר ללמוד קצת גם על תמיסות רוויות וגם על תהליך ההתגבשות ובסופו,
צ’ופר – סוכריות על מקל צבעוניות וטעימות (במקרה שלנו בטעם בננה ובטעם מנטה).
הנאה מובטחת.
