דיאלוג בחשיכה

הפעם, פוסט קצת אחר. פוסט שעוסק באוכל, אבל בעקיפין.
פוסט קצת ארוך, עם מבנה מוזר,
אבל זו דרכי להעביר בכתב את המסר ואת התחושות.
אשמח אם תקראו, תגיבו ותשתפו.

יום רביעי, שבע בערב.
אירוע בלוגרים סודי.
אירוע עם פלפל.
רכבת צפון,
גשם זלעפות.
אנשים, שאת רובם אני לא מכירה.
מינגלינג קצר.
אוטובוס.
איילון דרום.
חולון.
דיאלוג בחשיכה.
חושך.
חושך.
חושך, חושך, חושך…
רק קולו של יוסי, שאיבד את ראייתו בגיל 40,
מנחה אותנו בחשיכה ומהווה סוג של נחמה.
נגיעות זהירות, מישושים.
האוזניים מזדקרות,
לשמוע, לעקוב אחרי הקול של יוסי.
לזהות רעשים.
ריח של יער,
ריח של שוק,
ריח של ים.
פתאום, בחושך, אפשר להבחין בין פלפל ירוק לאדום, גם בלי לראות.
מגע,
מישוש,
שמיעה,
טעם.
החושים מתחדדים, מנסים לפצות על העדרו של חוש הראיה,
הדומיננטי כל כך עבורנו, מדי יום, כל היום.
בחושך, אי אפשר לראות הבעות פנים או להבחין בשפת הגוף.
לקול, לטון ולאינטונציה יש משמעות הרבה יותר גדולה.
בחושך חוויתי חוויה מטלטלת,
שלוותה בתחושה של חוסר בטחון,
של גישוש, ונסיון להצמד למוכר
אבל גם של הרבה הרבה קשב לאחר
ונסיונות להתקרב.
בחושך, ראיתי את יוסי.
גם בלי לראות ממש.
הוא פתח לי, לנו, צוהר לעולמו, לחייו, לעולמם של העיוורים בכלל.
נוצר דיאלוג.
בחשיכה.
איש איש עם עצמו,
עם תחושותיו,
עם האחר,
עם יוסי.
ועכשיו,
דמיינו לכם גם ארוחה שלמה.
בחושך.
מריחים את האוכל.
מובלים לשולחן.
ממששים את השולחן ומרגישים את המזלג בצד שמאל ואת הסכין בימין.
ריחות האוכל מעוררים את מיצי הקיבה, אבל אי אפשר לשלוח יד למרכז השולחן, אל עבר סלסלת הלחם,
פשוט כי לא יודעים היא נמצאת שם.
צלחת ראשונה מוגשת, האוכל מועמס בזהירות על המזלג.
חלקו נופל בדרך.
הקשר בין העין ליד עובד אצלנו כבר כמעט באופן אוטומטי. מזל שכך.
מוזר לי לאכול בחושך.
הטעמים התערבבו, אך בינהם הצלחתי להבחין בטעם של פלפל קלוי והרבה שום.
הייתי עסוקה בלנסות לשייך מרקמים לטעמים.
דו שיח מעניין נשמע בשולחן כשאריאלה וזוהר קבלו את המנות העיקריות שלהן
אריאלה טענה שזו פרגית. זוהר סתרה אותה בנחרצות וקבעה שזה סטייק.
אני המתנתי בסבלנות עד שהצלחת תגיע אלי.
ביס ראשון – פרגית.
ביס שני – סטייק.
נתחים שונים מעורבבים על מצע פירה תפוחי אדמה וחציל קלוי מעושן.
ככה זה כשלא רואים.
כמי שעוסקת הרבה באסטתיקה ובמראה של הדברים,
הגעתי למסקנה שהרבה יותר כיף לי לאכול עם העיניים.
מראה האוכל, מעורר אצלי גם את החושים האחרים.
בתום הארוחה,
שרנו יחד עם עם צוות המקום
“יחד לב אל לב
נפתח ונראה ת’אור שבשמיים
יחד לב אל לב
נפתח בתקווה לאהבה”
המילים, קבלו פתאום משמעות.
הרגשתי את התקוה, את האהבה,
את הביחד.
בתום הארוחה, כשיצאנו לאור ניאון חלש,
העיניים היו מסנוורות
והלב היה מלא.
או אז, התגלה הגורם שרצה להפעיל לנו את כל החושים.
חברת שטראוס, שהשיקה קו סלטים חדש,
עם פלפלים קלויים (ולא רק).
הבטיחה לנו פלפל
וסיפקה אותו.
אבל לא רק.
היא סיפקה לנו גם חוויה מיוחדת במינה,
שבה דווקא האוכל לא היה מרכז העניינים.
היא גרמה לנו להפעיל את כל החושים, למעט חוש הראיה,
היא סיפקה לנו חוויה חברתית,
אמצעי לתקשורת,
לקרבה,
להבנת האחר.
אז איך אומרים?
היה אחלה!