זמן תל אביב… פוסט בלוגי, משהו.

זמן תל אביב… פוסט בלוגי, משהו.

איזה כיף היה לי, לקבל ערב אחד, לפני שהלכתי לישון,
מעטפה מאורכת ובתוכה מכתב מהאיש האהוב שישן לידי במיטה.
"אנחנו מוצפים ביום יום שלנו בעשרות דברים שעלינו לחשוב עליהם במקביל… נדמה שכל הטכנולוגיה שסובבת אותנו היתה אמורה לפנות לנו קצת זמן… אך לא.
במציאות שלנו כדי שיהיה לנו זמן צריך לייצר אותו וזאת המתנה שאני רוצה לתת לך. זמן פנוי עם עצמך…"
קבלתי לו"ז מפורט עם הנחיות מדוייקות.
נסיעה ברכבת, הגעה לתל אביב, מונית למלון עלמה, סיור קולינרי במטבחים של מסעדת שף, מנוחה ודייט לילי בלובי של המלון.
פחחח…. הלו"ז הצפוף הזה, לא השאיר לי הרבה זמן פנוי באמת, אבל הוא נשמע מעניין, מסקרן ומבטיח.
פייר, היה לי קשה לשחרר.
להשתחרר מהעבודה, להשתחרר מהאחריות להכין לילדים ארוחת צהרים, להשתחרר מתפקידי כנהגת המונים בחוגים.
לנסוע ולא לדעת את מי אני פוגשת…
עליתי לרכבת עם דופק מואץ. בחיי.
נהג המונית שאליו פניתי, הרים גבה וחיוך סוטה כששמע שאני נוסעת למלון לבד ותקע מחיר.
אמרתי לו ביי והמשכתי הלאה. עליתי למונית הבאה בתור, עם נהגת ובמחיר נמוך ב- 30%.
הגעתי למלון עלמה, ברחוב יבנה 23.
בניין משופץ, טיח ירקרק.
פתחתי את הדלת,
ריח של חזק של אפטרשייב, סוג של "צ'יפ פרפיום" שכמעט גרם לי לסוב על עקבי ולצאת.
מזל שלא עשיתי זאת.
התקבלתי בחיוך על ידי שנהב פקידת הקבלה.
משום מה הרגשתי שכולם יודעים מי אני ושכולם ציפו לבואי, כאילו הייתי האורחת היחידה במלון.
שנהב הציעה לי משקה התרעננות, עד שאוכל לעשות צ'ק אין,
אבל הייתי לחוצה מדי. סירבתי.
דקותיים אחר כך, קבלתי הודעת SMS משחר דבח, בן דודי האהוב.
"מה נשמע?"
התזמון שלו היה לי חשוד.
"בסדר גמור" עניתי "אני פה בתל אביב. ארז ארגן לי הפתעה"
"את כבר במלון?"
טדאם… ידעתי.
"כן. אני כבר פה. אתה הדייט שלי לסיור הקולינארי?" שאלתי
והוא ענה שאצא, כי הוא כבר מחכה לי בחוץ.
נכנסתי לאוטו והתחלנו לנסוע לכיוון מסעדת שילה.
וידוי – מעולם לא אכלתי בשילה, אולם כבר כשנכנסנו למסעדה, ידעתי שעוד אחזור לשם.
משהו באוירה, בשמחה, במפות הצחורות, בזכרונות (הטובים) מברצלונה שצפו ועלו.
כשנכנסנו למטבח, הדבר שהכי בלט לעיני, היה חומרי הגלם הטריים והמשובחים.
הדגים, פירות הים, עשבי התיבול הריחניים שנקצצו ושלל הרטבים, הממרחים והמטבלים..
ממש מול עיני הכינו ריזוטו ששימש כמצע שעליו הונחו נתחי פילה דג.
המנות כולן מוכנות במקום, הדג טוגן ונסגר ונכנס לאפייה,
בינתיים השף העביר למחבת כמות של ריזוטו שבושל חלקית ביין לבן עם תבלינים.
הריזוטו שבושל לרמה נמוכה יותר מ"אל דנטה" כלומר – הוא עוד היה די קשה, אבל ספוג בטעמים,
בושל ונספג לאט לאט בציר דגים שנמזג בשלבים, יחד עם זעפרן, תבלינים פלפל אדום קצוץ דק, גבינת מסקרפונה.
מעולה.
מנה נוספת שזכיתי לצפות בהכנתה ואף לאכול, היא טרטר דג ים עטוף באבוקדו ,שקדים ואיולי מנטה.
דג אנטיאס טרי קצוץ דק, בצל, שקדים, לימון ותבלינים. כל הטוב הזה, עטוף בפרוסות דקיקות של אבוקדו, המהודקות סביב הדג
וכרוכות ככדור.
כל זה מונח על קולי סלק ואיולי נענע.
עונג צרוף.
אם שילה היתה יכולה, היא בטח היתה נובחת מרוב עונג (ואם לא הבנתם – שילה שעל שמה נקראת המסעדה, היתה כלבתו של שרון כהן, השף והבעלים של המסעדה).

001-shila (Large)
משם המשכנו למסה.
אז אם אנחנו בענייני וידויים, אז את מסה הכרתי, את מסה אני אוהבת, במסה אכלתי לא פעם,
במסה אמרתי לארז בעלי, שלא משנה שאנחנו חוגגים 14 שנות נישואין, אני מוכנה להתחתן עכשיו עם השף שהכין את הפולטנה פורטבלו שאכלתי.
המטבח במסה הוא אימפריה. מטבח ענקי.
על להבות הכיריים עמדו סירים גדולים – באחד ריבת עגבניות שרי ובשני ביסק סרטנים.
חם היה במטבח של מסה, שהיה פעיל והומה. היה בו משהו שהזכיר לי מטבח ביתי של פעם.
המזווה והמקרר של מסה הם משאת החלומות שלי. הכל מסודר ומקוטלג.
באגף הקונדטוריה עושים הכל לבד. אופים את הלחמים ואת חומרי הגלם להרכבת הקינוחים.
במכונה היתה גלידת תות. אל תגלו לאף אחד, אבל ה"לק" שלקחתי עם האצבע השאיר לי טעם של עוד.
בסוף הסיור טעמנו פיצה טונה – סביצ'ה טונה על טורטיה. טעים!

002-mesa (Large)

בשעה 16:15 שחר הוריד אותי בחזרה בפתח המלון, עם חיוך ענקי על הפנים.
היה לי כיף בחברתו.
התלבטתי אם להכנס למלון או להמשיך לשוטט ובחרתי בשוטטות.
התגעגעתי לימים הרחוקים שבהם יכולתי לשוטט ברחובות תל אביב, נטולת אחריות ודאגות.
ניסיתי לשחזר את החוויה.
הסתובבתי ברחובות – הגעתי לאלנבי, משם לקינג ג'ורג' – שוק בלצאל (קניתי שמלות לנעמה ויעלי, אביזרים למטבח ובעיקר סכינים טובות והרבה הרבה שטויות)
ומשם לשינקין – רוטשילד וחזרה למלון.
בשש וחצי, נכנסתי למלון, נראיתי כמו "גיברת עם סלים".
שוב התקבלתי בחיוך.
לקבלת פנים לבבית שכזו לא זכיתי מזה זמן רב.
אילן, מנהל המלון החליט לשדרג לי את החדר, ועד שהחדר היה מוכן, הוא הושיב אותי בלאונג' של
מלון עלמה, עם כוס יין אדום טוב וסלסלת לחמים, חמאה וזיתים.
שתיתי, נשנשתי, הסתחררתי.
הייתי מרוגשת ונבוכה. לבד על הבר.
אדי היין עשו את שלהם, ראשי היה סחרחר, החיוך לא ירד מהפנים. בשלב הזה ידעתי שהגיע הזמן
ללכת. עליתי לחדרי. חדר 31.

003-room (Large)
עמדתי שניה והבטתי סביב. איזה קסם של אוירה. הכל מעוצב עד לפרטי הפרטים. מסוגנן. מרפסת
קטנה לנוף האורבני של תל אביב, מצעים לבנים… ואז נפלתי על המיטה, גבי עליה, ראשי מופנה
לתקרה, החדר הסתובב יחד עם ראשי. הרגשתי שיכורה, אבל לא רק מיין. גם מאושר.
2 קרמבואים מקולפים, מכוסים בפעמון זכוכית, קרצו לי מעל לשולחן. רציתי לקחת רק ביס, אבל אכלתי
את כל הקרמבו. ילדה טובה.
מקלחת, שינה קצרה אך טובה, שעון מעורר שמצלצל בשעה 20:45, יש לי רבע שעה להתארגן…
לאחר ההתארגנות ירדתי ללובי של המלון,
לדייט מיוחד עם ארז שלי, ההוגה והמבצע.
החלטנו לשבת על הבר בלאונג' של עלמה.
שוב קבלנו יין ולחמים,
אירה, הברמנית הנחמדה הפליאה בביצועיה.
השף – תומר הוציא תחת ידיו מנות מדהימות.
פני פורי – מאפה הודי ממולא בטרטר אבוקדו ודגים,
טונה צרובה על סלט קינואה אדומה בתיבול קפה והל,
חסה סלנובה עם שקדים, רוטב לימון וגבינה
פינוק קטן של סלט עלי זעתר ובצלים עם גבינה תורכית
סטייק אנטריקוט עם ירקות שורש אפויים (וגזר גרוזיני)
יכולנו לסיים כאן, אבל איך אפשר לוותר על קינוח?
הזמנו את ה"נפוליאון" – שכבות דקיקות של בצק עלים עדין ובינהן קרם פאטיסייר ופירות
ואירה היקרה, פינקה אותנו גם בקינוח של גלידת חלבה עם שוט אספרסו שנמזג עליה.
היה כל כך טעים וכל כך מפנק, אבל מה שהיה הכי כיף, באמת, זו הידיעה שאחר כך לא צריך לנסוע
הביתה. שאנחנו יכולים פשוט לעלות 2 קומות במעלית וליפול על המיטה.

בבוקר, קימה איטית
נינוחה.
הילדים בסדר.
כולם בסדר.
אפשר לחזור לנוח עוד קצת.
הרגשתי מלכה ליום אחד.
הרגשתי שאני חיה בסרט.
וקצת לפני תום זמן הגשת ארוחת הבוקר,
ירדנו למטה, ללאונג'.
חצר יפיפיה, שמש נעימה, שם אכלנו את ארוחת הבוקר הטובה ביותר שאכלתי אי פעם.
(וזה במצב שעוד הייתי שבעה מארוחת הערב)
אני הזמנתי פולנטת פטריות עם מעט כמהין שעליה היו 2 ביצי עיין.
ארז הזמין "אג בנדיקט" עם סלמון על בריוש ותרד חלוט.
כל אלא הוגשו עם סלט ירקות טריים ופריכים חתוכים גס, לחמים ומטבלים.
איזה אושר.
רוגע.
תחושה של ריחוף.

ואז, צלצול טלפון.
התלבטות קטנה אם לענות או לא, אבל המספר שעל הצג לא מאפשר להתעלם.
"הי, זו הגננת של נעמה… היא לא מרגישה טוב"
בום.
נחיתה חזרה למציאות.
האוכל הטעים התחיל קצת להתקע בגרון.
שלוק אחרון מהקפה, עוד ביס קטן מהאוכל,
צ'ק אווט זריז
ונסיעה חזרה הביתה.
הרבה זמן פנוי לא היה לי,
אבל היו לי הרבה חוויות
והנאות
וטעמים טובים.
מוכנה לחזור על זה לפחות פעם בחודש.
זה בהחלט מטעין את המצברים וממלא באנרגיות.
תודה ארז על המחשבה, הפירגון, הדאגה, הארגון והביצוע.
הצליח לך.
הצליח לי.
הצליח לנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *